שומרת כדורי ואח' נ' מנדלבוים ואח'הפ"ב 47957-05-13 מנדלבוים ואח' נ' שומרת כדורי ואח'

החלטה

רקע

עסקינן בתובענות הדדיות שהוגשו לבית משפט זה בשנת 2009.

על-פי החלטת 20.7.2009 (בש"א 216205/09), הועבר הסכסוך להליך בוררות לאור קיומו של הסכם בוררות מיום 6.6.2006 (נספח 5 לכתב התביעה) (להלן: "הסכם הבוררות"), ובהתאם עוכבו ההליכים בתיק.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה בדבר זהות הבורר אליו יועבר התיק, הם פנו אל יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל בבקשה למינוי בורר (בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 11.2 להסכם הבוררות), והוא אשר מינה את עו"ד מיכאל קמפינסקי כבורר בתיק (להלן: "הבורר").

ביום 20.1.2013 הגישו התובעים בקשה לאישור פסק הבוררות אשר ניתן ביום 31.12.2012.

הנתבעים התנגדו לאישור הפסק וביקשו את סילוק הבקשה הנדונה על הסף.

לטענת הנתבעים, הליכי הבוררות טרם הסתיימו נוכח העובדה כי הגישו ערעור על פסק הבוררות, באמצעות המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין (להלן: "המוסד לבוררות"), וזאת בהתאם לזכות המוקנית להם, לשיטתם של הנתבעים, מכוח הכללים שנקבעו באוגדן דיני המוסד לבוררות (להלן: "כללי הבוררות").

לפיכך טוענים הנתבעים כי המסמך שהוגש לאישור במסגרת בקשת התובעים דנן, אינו מהווה עדיין "פסק בוררות" כמשמעו בסעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), ואין לאשרו אלא רק לאחר סיום הערעור.

כן הגישו הנתבעים, ביום 26.5.2013, בקשות לביטול פסק הבוררות ולהארכת מועד (הפ"ב 47957-05-13), ובמסגרתן העלו הנתבעים טענות דומות.

את בקשתם לביטול פסק הבוררות ביססו הנתבעים על סעיף 24(7) לחוק, לפי שלטענתם, תוצאת אישור הפסק משמעה קביעה שהבורר לא פסק על-פי הדין (זכות הערעור מכוח כללי הבוררות), ולא העניק להם זכות ערעור.

בנוסף נסמכת בקשת הנתבעים על העילה המנויה בסעיף 24(10) לחוק, ככל שתישלל מהם זכות הערעור כאמור.

דיון ומסקנות

השאלה הטעונה הכרעה הינה האם במקרה זה קיימת זכות ערעור על פסק הבוררות במוסד לבוררות, אם לאו.

הנתבעים סבורים כי בהתאם להסכם הבוררות, הוענקה להם זכות ערעור על פסק הבוררות כפי שקבע הבורר בפסק הבוררות.

לטענת הנתבעים, משהסכימו הצדדים לניהול הבוררות באמצעות המוסד לבוררות, הרי שקיבלו על עצמם את כלליו. כך עולה, לטענתם, גם מטופס הפנייה המשותפת של הצדדים למוסד זה ולפי האמור בכללי הבוררות (המסמכים הרלבנטיים צורפו לבקשות לסילוק על הסף ולביטול פסק הבוררות).

החתימה על הפנייה המשותפת וההסכמה לתחולת כללי הבוררות של המוסד לבוררות, מהווה לטענת הנתבעים, בגדר הסכם בוררות חדש בין הצדדים או לכל הפחות תוספת להסכם הבוררות, אשר מקנה זכות ערעור כביכול.

מנגד, טוענים התובעים כי פסק הבוררות אינו כפוף לערעור.

לדידי התובעים, האפשרות לקיים ערעור על פסק הבוררות לא הייתה קיימת בחוק בעת עריכת הסכם הבוררות, וממילא לא ניתנה הסכמה פוזיטיבית, מפורשת ובכתב, מטעם הצדדים, על קיומה של זכות ערעור.

המוסד לבוררות הביע אף הוא עמדתו בסוגיה זו (בהתאם להחלטה מיום 29.5.2013), ולפיה בנסיבות העניין נדרש בירור בבית המשפט, בדבר אומד דעתם והסכמותיהם של הצדדים לעניין תנאי הבוררות להם התחייבו.